<h1>העיטור — שער ראשון הכשר הבשר ח"ג</h1>
<h2>דף נח.</h2>
ואמר שמואל קישות שהתליע באביה ה"ז אסורה. ורב אלפס פסק הלכתא כוותי' והכי נמי מסתברא דהא רב פפא משמע דקאי כוותי'. דאמר ר"פ [נ"ח ע"א] ש"מ מדר"ה הא דשמואל קישות שהתליע באביה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא וכו'. ש"מ דהכי הלכתא. והלכתא בגו תריסר ירחי שתא בין חיין בין מתין אסורין לאחר יב"ח חיין מותרין מתין אסורין ומסתברא דווקא התולעת אסור לאכלו לכתחלה אבל תמרי מסתמא שרי. דלא חיישינן שמא התליעו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ושמואל שהתליעו קאמר אבל מסתמא שרי. דמילתא דלא שכיח הוא דקי"ל [ס"ג ע"ב] לוקחין ביצים מן הא"י ואין חוששין וכו' דא"כ זיזין שבתוכן דמישתרי וליחוש שמא יצאו וחזרו אלא לאו ש"מ לא מחזקינן איסורא במלתא דלא שכיח איסורא (אבל) היכא דלא אתחזק. ומסתברא דתמרי הוא דאתחזק כדאמרינן נמי במכות [כ' ע"ב] מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי אבל פירי אחריני לא מחזקינן איסורא ולא בדקינן להו ואי איתרמי חיישינן שמא התליע באביה ואסור אבל ר' יעקב אמר דליתא לדשמואל מדקאמר דיקא נמי דקתני לרבות התולעת שבעיקרי הזיתים ועיקרי הגפנים ש"מ דאיתלע אילנא גופיה (איסורי) [אסירי] פירות גופא מותר. וספיקא דאורייתא היא ולחומרא והכי פסק רב אחא [שאלתות סוף פרק שמיני] וה"ג כדפסק רבינו אלפסי וכן הלכתא.
<h2>דף סב:</h2>
גרסי' בפ' אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] אר"י האי מאן דאכיל ביניתא דבי כרבא לקי. והרב צרפתי והרב אדונינו אבינו ז"ל פירשו תולעת היוצא מן הכרוב שקורין קניי"לא דהו"ל כאיתלע אילנא (גופה) [גופא] דאסור ומסתברא שנגמר התולעת שיש בו כח לשרוץ על הארץ אבל לא נגמר מותר והיינו קופא שבירקות. דגרסינן בתרומות [תוספתא פ"ז] האוכל תולעת שבעיקרי הזיתים וקופא שבירקות וגרסינן בפסחים [קט"ו ע"ב] האי מרור צריכין לשקועי משום קופא. אבל בערוך כתב בשאלתות גדולות בויהי ביום השמיני ביניתא דבי כרבא האוכל דג שנמצא בחורש ארץ לא מחייב אלא מלקות א' מההוא דר"י וכן הלכתא. ובפ' אלו טריפות [חולין ס"ב ע"ב] הני כרזי דבי חלפי שרי דבי כוורי אסור במערבא מלקו ליה משום שרץ העוף. ופי' הערוך שרצים הגדלים באגמים במקום שיש סוף וגומא ורש"י פי' דבי (כרבא) [כרזי] חגבים דבי חילפי אורטי"נש בלע"ז דבי כרבא כרוב ומילקי עלייהו משום שרץ העוף דלאו ספק הוא אלא ודאי ומסתברא כשאלתות דאי איתא כרש"י הול"ל דכרבא ולא דבי כרבא ועוד דלא שמיע לן מקמאי שום בדיקה וחשש דכרוב ואפילו יש בו לא חיישינן ביה.
<h2>דף סד:</h2>
וביצה בששים ואחת והיא אסורה. ולא לבטולי ביצה טמאה שנתערבה עם ביצה טהורה דביצה דבר שבמנין הוא ולא בטל אלא כגון שבישלה עם הטהורות ודווקא ביצת אפרוח אבל ביצת טמאה ששלקו עם הטהורה אינו אוסרות דמיא דביצה ולא כלום הוא וצרפתי מייתי מהא דתנן [צ"ח ע"א] ביצים ששלקן עם ביצים טמאים אם יש בהן בנ"ט הרי אלו אסורים ולא משני התם בקלופות ש"מ ל"ש קלופות ל"ש שאינן קלופות מותרות ומסתברא דקלופות אסורות והא דאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטות מן הביצים קאמר. ירושלמי [תרומות פ"י] בשם רשב"ל בצים ששלקן ומצא בהן אפרוח בנ"ט ר' זעירא ושמואל בר אבא בשם ר"י ששים וא' אסורין ששים ושתים מותרין כו' ר"ח בשם ר"י הירק והקליפין והמים מצטרפין ואמר ר"ז ואסור מתוכן ר"ה אמר קליפה אסור מעלין את ההיתר כו'. ואר"ז הד"ד [—הדא דתימר] והוא ששלקן בקליפין שלוקין בשלוקין אבל שלקן ביצים קלופין בשאינם קלופים או שאין קלופין בקלופין שלוקין בשאינן שלוקין צריכות שיעור אחר. גיעולי ביצה מותרת שנאמר שורו עיבר ולא יגעיל ביצים שהקרימו הרי אלו אסורין ופירש"י גיעולי ביצים שנתבשלו עם הטהורים ומסתברא גיעולי ביצים אפרוח שנוצר בתוכו ולא יצא לאויר ולא רקמה מלשון שורו עבר ולא יגעיל ועל ביצה טהורה שנתבשלה עם האיסור איתא להרב תשובה להגאון מותר לישראל לאפות ביצה בפורני בשעה שהא"י צולין בו בשר נבילה דכיון שהסיקה מבפנים היא שורפת כל הבשר ומותר לצלות בה דכיון שהסיקה מבפנים אין חוששין לגיעולי נבלה [עי' פסחים ל' ע"ב] וכל שהסיקן מבחוץ (בכלי) [ככלי] אסור הלכתא פורני מותר לצלות בה וצריך לשהות אחר שתתלבן ושורף את הרוטב וכן לאפות ישראל אחר צליית א"י בשר נבילה שיערו בכך. וכתב הרב תשובת גאון משמע דבבצים [שאינם] קלופות עסקינן ואפ"ה טעמא דשהה ישראל אחר צליית א"י אחר שתתלבן אבל לא שהה אסור. וקרובינו הקדוש אמר לכתחלה אסור שמא ימצא בה סדקין אבל דיעבד מותר אם היא שלימה ומסתברא ביצה פולטת ובולעת והא דקאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטים מן הביצה קאמר ודרך הוא כשנותנין אותן באש פולטין מים מהם והני זיעה בעלמא היא ומיהו פלטי מיא מינייהו כגון אפרוח שבתוכו פולט ואוסר כמו דאמרינן [צ"ח ע"א] הכא ביצת אפרוח אע"ג דאיכא מ"ד האי ביצת אפרוח נקובה היא ליתא ואפילו [אינה] נקובה קאמר וכי היכא דפלטה איסורא בלעי איסורא ודינייהו כשאר איסורין ואית נוסחאי דגרסי [פסחים ע"ו ע"ב] האי ביעתא [לפנינו הגירסא "ביניתא"] דאיטווי בהדי בשרא ואסרה רבא למיכל בכותחא. וכ"כ א' מן המפרשים ביעתא דאיבשל בהדי בשרא אסורה למיכל בכותחא ש"מ שבולעת היא ואפילו דיעבד ונמצא שלימה אסור אם נתבשלה בתוך אסורא. וכן הלכתא. ואית דמייתי ראיה מהא דתנן בנדרים [נ"ב ע"א]. הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה. ר"י אוסר. מעשה ואסר עליו ר"ט (בציר) [בצים] שנתבשלו בתוכן. אמר לו וכן אמת בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור. ולא דייק דמאן לימא לן בקליפתן. דלמא בלא קליפה. והא דאמר בע"ג [ל"ח ע"ב] דביצה צלוי' אין בה משום בישולי א"י. [ההוא בבישולי א"י] פליגו. אבל משום געולי א"י שאם נתבשלה בקדירה של איסור דכ"ע אסורה ומסתברא דהאי דנקט [בחולין צ"ז ע"ב] גיד וכחל וביצה ולא שווינהו בכלל איסורא משום דהני לא יהבי טעמא כולי האי. ואשמעינן דאין האיסור מן המנין. וכ"ש שאר איסור שבתורה שאין האיסור מן המנין. ומצאתי בהלכות משום דהני תלת ליכא למיחש לנ"ט דידהו וצ"ע.
<h2>דף סז:</h2>
ואמר שמואל קישות שהתליע באביה ה"ז אסורה. ורב אלפס פסק הלכתא כוותי' והכי נמי מסתברא דהא רב פפא משמע דקאי כוותי'. דאמר ר"פ [נ"ח ע"א] ש"מ מדר"ה הא דשמואל קישות שהתליע באביה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא וכו'. ש"מ דהכי הלכתא. והלכתא בגו תריסר ירחי שתא בין חיין בין מתין אסורין לאחר יב"ח חיין מותרין מתין אסורין ומסתברא דווקא התולעת אסור לאכלו לכתחלה אבל תמרי מסתמא שרי. דלא חיישינן שמא התליעו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ושמואל שהתליעו קאמר אבל מסתמא שרי. דמילתא דלא שכיח הוא דקי"ל [ס"ג ע"ב] לוקחין ביצים מן הא"י ואין חוששין וכו' דא"כ זיזין שבתוכן דמישתרי וליחוש שמא יצאו וחזרו אלא לאו ש"מ לא מחזקינן איסורא במלתא דלא שכיח איסורא (אבל) היכא דלא אתחזק. ומסתברא דתמרי הוא דאתחזק כדאמרינן נמי במכות [כ' ע"ב] מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי אבל פירי אחריני לא מחזקינן איסורא ולא בדקינן להו ואי איתרמי חיישינן שמא התליע באביה ואסור אבל ר' יעקב אמר דליתא לדשמואל מדקאמר דיקא נמי דקתני לרבות התולעת שבעיקרי הזיתים ועיקרי הגפנים ש"מ דאיתלע אילנא גופיה (איסורי) [אסירי] פירות גופא מותר. וספיקא דאורייתא היא ולחומרא והכי פסק רב אחא [שאלתות סוף פרק שמיני] וה"ג כדפסק רבינו אלפסי וכן הלכתא.
וכל השרצים והתולעים והגראגי"ל וזיזין שבפולין ושבעדשים לכתחלה צריך לבודקן יפה יפה ונותנן במים בקדירה והמתולעין עולין למעלה ונוטלין ומבשלין לכתחלה. דאי משום פי' ומתה הרי בדק מא"ל. ש"מ התליע באביה ואסור הא לא משכחת לן זיזין באביהון ותולעת הוא דאיכא זיזין ליכא. דהאי ברייתא דאוקמה דאתליע באביהון לא קאי. דמילתא דלא שכיח היא ולא חייש. דא"כ זיזין שבתוכו האיך מותרין. ליחוש להתליע באביה א"נ שמא יצאו שמא חזרו בהן אלא לאו ש"מ דהיכא דמספקא לן דמותרין ולא חיישינן לאיסור. ואית למימר דאינהו גופייהו שרי. חדא דלא מחזקינן ועוד דתרי ספיקי נינהו. שמא לא פירשו ואת"ל פירשו שמא מותרין הם. דהא ספיקא דתיקו היא דכל הני בעיא דאיבעיא לן היכא דחזי היא הא לא חזי שרי כדמפרשינן לעיל גבי עוף אית לי' ועגול מאי וסלקא בתיקו ומותר דלא מחזקינן איסורא ה"נ שרי. והרוצה להחמיר משליכו ומותר שאפילו את"ל דאסור הוא שמא נימוח ונשאר אבר א' ממנו בטיל בס'. והא דתנן האיברים אין להם שיעור אעפ"י שאין בהם כזית כמו שיש בהם כזית לענין טומאה קאמר אבל אכילתה בכזית. כדאיתא בירושלמי [נזיר פ"ו ה"א] והרי אבר בהמה טהורה מטמאה בכ"ש ואכילתה בכזית. הלכך אפילו כזית בטל. ומיהו צריך לבודקן יפה יפה. שאפילו התליעו לאחר תלישה אם פירשה ומתה מותר. ואפילו מקצתן כדגרסינן פרשה ומתה מהו. מקצתן מהו. לאויר העולם מהו. בעי רב אשי פרשה מהו. ע"ג תמרה מהו. ע"ג גרעינתה מהו. מתמרה לתמרה מהו. ותיקו דאיסורא לחומרא. ודווקא דחזי אבל סתמא לא. ירושלמי [תרומות פ"ח ה"א] שקץ בזיזין וברמשים יכול בזמן שהן בפרי. ת"ל טמאים בזמן שהן בפ"ע ולא בזמן שהן בפרי יכול אפילו יצאו [וחזרו] ת"ל טמאים הם אפילו יצאו וחזרו. רב חייא בשם רב אמר אפילו יצאו על שפת האוכל וחזרו הרי אלו אסורין.
וקוקני דאינון תולעים שבמעי דגים אסירי מ"ט מעלמא קאתו דמינם ניים ועיילו באוסיא. ורש"י פי' תולעים שבכבד ושבריאה ולא מסתבר דאם איתא (דברייתא) [תקשה ברייתא] דקתני את נבלתם תשקצו לרבות דורנין שבבהמה. מורנא דבשרא אסירי דכוורי שרי ודווקא שליל דאתו בשעת שחיטה תאכלו ולא מורנא ר' אושיעא בעי [ירושלמי פ"ח דתרומות ה"א] מאי בינה לבין זיזין שבעדשים תמן בגופיהון הוי ברם הכא אינו בגופו.
<h2>דף צב:</h2>
תנן גיד הנשה נוהג בין בארץ בין בחו"ל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין בבהמה ובחיה בירך ימין ובירך שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגול ובעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגול. אית ליה לבהמה ואינו עגול מאי תיקו וסלקא בתיקו ולחומרא ומיהו לא מחזקינן איסורא ולא בדקינן מ"ד אי"ח טריפות וגרסינן התם באגדה דויקרא בפרשה אחרי מות [פכ"ב] מה שאסרתי לך התרתי לך. אסרתי חלב בהמה התרתי חלב חיה אסרתי גיד הנשה בבהמה התרתי גיד הנשה בעוף אסרתי בלא שחיטה בעוף התרתי בדגים כו'. ת"ר ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. וא"ר אושיעא מחלוקת בבן ט' חי וכו' כדלעיל. ואמר שמואל שמנו של גיד מותר לד"ה מדאוריי' ופליגי ר"מ ור"י מדרבנן. וליתא דקיי"ל דשמנו של גיד מותר. וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכן הלכתא. אמר ר"ה לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו. עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. ורב אחא כ' בשאילתות אע"ג דאמר אביי כוותיה דעולא מסתברא. מיהו מדרבנן קנוקנות אסור. ויש שנהגו בו איסור כמו שמנו של גיד. ירושלמי [עי' בר"ר ע"ח ובערוך ערך פקל ג'] פקקלתא דגיד הנשה ישראל קדושים נהגו בו איסור.
<h2>דף צג:</h2>
אין הטבחים נאמנים על ג"ה דר"מ. וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב. ובזה"ז נאמנין. מעיקרא סברוה כר"י. והדר סברוה כר"מ כמה דהוו דכירי לר"י לא מהימני. ש"מ דליתא לדר"י (ודלא) [אלא] כר"מ דאמר צריך ליטול את כולו.
ומסתברא כי היכי דנשים (כשרה) [כשרות] בשחיטה ונשים מהימני עלה, ה"נ מהימני אניקור חלב ודם. והא דגרסי' בפסחים [דף ד' ע"ב] הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ואוקימנא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן דמשמע דלא מהימני בדאורייתא האי שינוייא אקטנים קאי אבל נשים בכולהו מהימני כע"א דנאמנים באיסורין.
שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שמקומה ניכר. שלמה אין חתוכה לא גזרינן שמא יתננה לו בפני ישראל ובמקום שמכריזין מותר דחתוכה [דעובד כוכבים] מידע ידע. וכתב רש"י מכאן סמך רבי בשולח ירך לחבירו ע"י אינו ישראל בלא חותם וחתוכה כדרך שישראל חותכו אחר חטיטת הגיד שמותר אבל באבר אחר אסור.
<h2>דף צה:</h2>
ומסת' נמי עוף שחוט או בהמה שחוטה מותרת וביה"ש סימן דהאידנא א"י לא שחיט עוף כזו ובהמה נמי לא שחיט כישראל כהאי דמצא גדי שחוט [ב"מ כ"ד ע"ב]. ולא תיקשי אהתם ג"ה (ק"ד) [צ"ה ע"ב] מיהא דרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואסיק רב היכי אכיל בשעתיה וכו' א"נ צרור וחתום א"נ סימנא ואי אית בה טביעת עינא שרי דקי"ל טביעת עינא [עדיפא מ]סימנא והא דגרסינן באלו מציאות דוקא צורבא מרבנן. ה"מ (מצווה) [מציאה] אבל מילתא דשריא לדידי' ולאחריני כיון דלדידי' מהימן לאחריני מהימן ורש"י פסק כרב ורב אלפס כתב דליתא לדרב והא דאקשינן באלו מציאות בההוא דשקיל בשרא דקאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין דמשמע דהלכתא כוותי' כיון דאתא לקמיה דרב כדגרסינן בירושלמי דרב אדרב פריך (וניתא) [וליתא] בירושלמי ומההוא דנמצא גדי שחוט [ב"מ שם] דלא פריך התם ליכא למישמע דליתא לרב דהתם שחיטה סימן ומסת' דרב לא קאמר אלא דאתיליד ריעותא דאיתבד א"נ דאסח דעתיה מיניה הא לא"ה לא מחזיקינן איסורא כדאמר בפ"ה דביצה [מ' ע"א] אלא ר"ח טריד בשמעתתיה הוה והק"ל אי את תלת לא אסח דעתיה ושקול ש"מ טעמא משום דטרוד בשמעתיה הוה ואפילו כי אתיליד ביה ריעותא ואיכא למיתלי ברובא תלינן כדאמרינן [חולין צ"ה ע"ב] האידנא דהתירא שכיח טפי והיכא דאיכא למיתלי במצוי נמי אזלינן בתר מצוי והא דקאמר רב היכי אכיל בישרא כלומר היכי מניח ליה לכתחלה ליחוש דלמא (איתרמי) אתיליד ריעותא ומשני בשעתיה כו'.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בגיד הנשה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור כיצד משערין אותו כבשר בלפת וליתא למתניתן דקי"ל אין בגידין בנ"ט ובין נמלח ובין נצלה ובין נתבשל משליכו ומותר ודווקא בו אבל שמנו בנ"ט דישראל קדושים נהגו בו איסור כאיסור דאורייתא והא דאמר שמואל אבל נצלה בו קולף והולך והני אטמתא דאימלחא בי ריש גלותא בגידא דנשיא משום שמנונית הגיד (פליגא) [פליגי] דרב אחא דשרי. ומסקינן מליח ה"ה כרותח דצלי קאמר והלכך ירך (שנצלה) שנמלח או נצלה בשמנונית הגיד קולף והולך עד שמגיע לשמנונית. ואע"ג דאמר שאני חלב דמפעפע דווקא חלב אבל שמנונית הגיד כבשרא דחלב כחוש היא ולא מפעפע כדאמרינן לעיל והלכתא נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לשמנו ואם נתבשל עמו בנ"ט.
<h2>דף צז.</h2>
וכל היכא דאיתבשיל חלב ודם או שאר איסורין בקדירה של היתר ואית בי' ס' וודאי בטיל לי' לאיסורא ואע"ג דאית בהו משהו דאסור כיון דבישולא שרי קדירה נמי שריא לכתחלה לבשולי בגבה ולית בה משום אין מבטלין איסור לכתחלה דכי אמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה הנ"מ דאית בה כזית דאיתא לאסורא בעינא כגון סאה תרומה כדאיתא בגמרא דביצה [ד' ע"ב] אבל היכא דמשהי הוא לאסורו לא ועוד דהא איתערב בגווה דהיתירא ואיבטל וה"ה אם נבלע בקדירה טיפת דם או טיפת חלב אי יודע מקומו יוטל ודליתא לאיסורא בעינא ונתבטל בה מותר הקדירה לבשל בה ול"ד לגיעולי א"י דקי"ל [ע"ז ע"ו ע"א] נטל"פ מותר ואם בישל בקדירה אעפ"י שהוא מותר דיעבד אסור לבשל בו לכתחלה פעם שנית דהתם ליכא הגעלה בדינא. ואכתי איכא למיגזר בה דילמא אתא למיעבד בקדירה בת יומא דהוה טעם לשבח דהוא אסורא דאורייתא אבל הכא מאי איכא למיגזר הא אילו מבשל בה לכתחלה במזיד לית בה טעמא דאיסורא דהא משהו ע"י תערובות הוא דאיכא וליתא לאיסורא בעיני' ואיסורא דרבנן הוא הלכך בקדירה שיש בה איסור משהו ל"מ דלאו ב"י אלא אפילו ב"י מותר לבשל בה לכתחלה אפילו במינה וה"ה לקדירה חולבת שבשל בה בשר כגון שנפלה באיסור בב"ח.
אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמר רבנן בקפילא ואמר רבנן בס' מין ושא"מ דהתירא בטעמא מין ושא"מ דאיסורא בקפילא ופירש"י ז"ל לפי תומו שלא יודיעוהו שצריך לו לדבר היתר ואיסור. ואית למימר אעפ"י שמודיעין אותו נאמן דלא אתי לאורעי' נפשי' דהא איכא קפילא אחרינא דידעי אבל במידי אחריני לא מהימן לא לאיסור ולא להיתר כדגרסינן ביבמות [קכ"ב ע"א] ובמס' דמאי [פ"ו ה"ח] ירושלמי תני א"י שהיה צווח ואמר בואו וטלו ממני פירות חזקתן נטע רבעי הן אינו נאמן. אבל אמר מא"י פלוני הבאתים נאמן להחמיר דר"מ וחכ"א דברי הא"י לא מעלין ולא מורידין ואי איתא דשלא לפ"ת לא מהימן מסל"ת היכא מהימן דהא קי"ל אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד אלא לאו ש"מ מהימן והיינו דקאמר השתא דאמר ר"י סמכינן אקפילא חזקה לא מרע נפשיה ה"נ סמכינן.
<h2>דף צז:</h2>
ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א"נ מין בשא"מ וליכא קפילא בס' ופירשו רבוותא קמאי בנוסחא התירא כגון תרומה וחולין מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דג"ה ואיכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד דרבא לא אמר אלא כגון שמנונית דקיל איסורא אבל שאר איסורין הלכתא כרב ושמואל דאמרי בסוף מס' ע"ג [ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט דהא רבא גופא פסק הכי בפסחים [ל' ע"א] הלכתא חמץ בפסח במשהו בזמנו ש"מ הכי הלכתא ובע"ג [ס"ו ע"א] נמי מוכח בחמירא דחיטי וחמירא דשערי אמר רב הוה מין במינו במשהו ור' נמי קאמר נראין דברי ר"י בשלא ניער ולא כיסה דס"ל כר"י דאמר לא בטיל ש"מ דהכי הלכתא ורש"י הכי פסק ואית מ"ד שמנונית דג"ה פירושא היא וכל איסורין שבתורה קאמר ובין איסור ובין היתר מין במינו בס' כר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ. והא דאמר רבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחמרא עתיקי בטבל ויי"נ קאמר הא שאר איסורין בנ"ט דהא כל איסורין שבתורה מזרוע בשלה גמרינן לה דמין במינו הוא והא דפסק רבא בפסחים פירושא היא. ור"י [—ורב יהודאי] בהלכתא בהאי לישנא אמר מדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו וליתא ונוסחא עתיקי הכי איתא בפסח בזמנו בין במינו בין בשלא במינו אסור. ואיכא למימר משום חומרא דחמץ משווי ליה בזמנו כטבל ויי"נ. וא"נ אסור בנ"ט קאמר. והכי כתב ר' אחא דהלכתא חמץ בפסח בזמנו אסור בנ"ט לאחר זמנו אע"ג דאיכא נ"ט מותר. והא דלא פסק הלכה כר"י למירמא דידיה אדידיה אתי ולאשמעינן תירוציה דכי קניס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובת לא ואי אמר הלכה כר"י הא בזמנו הלכה כר"י ואשמעינן דבלאחר זמנו מותר דאי חמץ בפסח במשהו קשיא סתמא דע"ג [ע"ד ע"א] דתנן הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ואמרינן עלה לעולם דבר שבמנין ולא איסורי הנאה איסורי הנאה ולא דבר שבמנין בששים והא דלא מקשי מינה לרב אית למימר רב תנא הוא ופליג ורבינו נסים [אפקה] לההיא דע"ג מהלכתא דהא ר"נ [ע"ז שם] היא הלכה למעשה יין ביין אסור חבית בחביות מותר ויין ביין אסור איסורי הנאה ולא דבר שבמנין הוא וחבית בחביות איסור הנאה ודבר שבמנין הוא (והם) [והך] סתמא סברי דאפילו דחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו בנ"ט עכ"ל. ומסתברא מדאפקוהו לחמץ בפסח ש"מ דליתא בכלל שאר איסורין ואחמירא עליה משאר איסורין וכיון דרב ושמואל קיימו בחד שיטתא דבזמנו במינו במשהו הו"ל חמץ בפסח בזמנו כטבל ויי"נ. אבל שלא בזמנו מותר כר"ש והכין פסק רבא בפסח בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כלומר במינן במשהו שלא במינו בנ"ט ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דהא תניא כוותייהו ואע"ג דתניא (דרב) נמי כוותיה דרב ושמואל ההיא איכא למימר כר"י (א"נ בטבל ויי"נ והא) [ובטבל ויי"נ מיירי וכהא] דתנן זה הכלל כל שבמינו במשהו לאתויי טבל הוא דאתא ורב אלפס ז"ל דאמר בה' ע"ג דלא איתבריר ליה. הוא גופי' פסק בחולין [פג"ה רמז תתמ"ז] בחתיכת נבילה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות עד שתנתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות וגבי ריחא מילתא כתב [רמז תתכ"ג] נמי דרבנן פליגי אדר"י דאמר אין דם מבטל דם וקי"ל כל איסורין שבתורה בס' דקי"ל כת"ק דאמר מין במינו בטל ובפ"ק דביצה [ג' ע"ב] גבי נתערבה באלף גרסינן אלא אי אמרינן ספק טריפה דבר שאיל"מ תבטל רובא ובעצים שנשרו מן הדקל [ביצה ד' ע"ב] מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ומשנת ראב"י קב ונקי וגרסי' בזבחים [ע"ט ע"ב] גבי (הדתן) [חרסן] של זב מין במינו בטל ועוד ר"י דאמר מין במינו לא בטל דרבי' הוא אבל דידי' ס"ל דבטל כדאית' בזבחים הא דידי' הא דרבי' דתניא ר"י אומר משום רשב"ג אין דם מבטל דם. וזרוע בשלה [חולין צ"ח ע"א] סייעתא רבתא היא והלכתא אפילו בשר אסור בבשר היתר או חלב בשומן או דג טמא בטהור. שהן במינן. וכל אסורים שבתור' בששים חוץ מטבל ויי"נ במינו במשהו ושלא במינן בנ"ט. וה"ה לחמץ בפסח.
ואמר ר"ח כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות אמרי לה בקדירה עצמה ואמרי לה בההיא דבלעה קדירה נמי אית דמפרשי בקדירה עצמה בגוף החרס ממש שרואין אותה כאילו הוא בשר והא ליתא דאטו אי אית בהו בעביו של קדירה ק' זיתים ונתבשלו בו ב' זיתים היתר וזית א' איסור יהא בטל אלא משערין בקדירה פירושו ברוטב במה שאנו רואין עכשו בקדירה משערין ולא במה שבלעה ואמרי לה דמה שבלע נמי קדירה לקולא רואין מה שבקדירה ואם יש בו כדי ביטול מבטלין אותו וקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר והלכתא כל"ק כדאמרינן לקמן [צ"ח ע"א] ההוא כזיתא תרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר ר"א למימר במה דבלע דיקולא אמרי לי' רבנן לר"א אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע והלכתא במה דאיתא לקמן משערין. והלכתא כף חולבת שהגיס בה אפילו הקדירה בת יומא נמי אין משערין בעץ ובחרס כלל אלא שיעורא דנפיק מיני' לרווחא דמילתא. והא דאמר אי בדנפיק מיניה מנא ידעינן בכחל הוא דאמר אבל בשאר איסורין לא אבל לרש"י מאן דבשיל בקדירה ב"י הכל אסור דלא ידעינן מאי נפיק מיני' ומסתבר דאית למימר דאפילו העץ מצטרף עם ההיתר להעלות האיסורין. כדגרסינן בירושלמי [פ"ה דתרומות ה"ג] לקמן (נוטפות) [טינופת] של תרומה מצטרפין עם החולין להעלות את התרומה וקליפי איסור מעלין את ההיתר. ומיהו לחומרא אזלינן ואמרינן כל איסורין שבתורה רואין אותן כאילו הן בצל וקפלוט ושיערו חכמים בצל וקפלוט (וששים) [בשישים] ונתנו חכמים שיעור לכל איסורין שבתורה לחומרא אע"ג דאיכא קפילא ולא יהיב טעמא (בארבעה) [בארבעים] אפ"ה היכא דליכא קפילא בס' וקים להו לרבנן דליכא טעמא. דאי איכא טעמא לא בטיל. כדאמרינן [צ"ט ע"א] גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים אם יש בהם בנ"ט בין יש בהם כדי להעלות בין אין בהן כדי להעלות אסורין אלא כיון דרבנן יהבו שיעורא. סמכינן אשיעורא. ולא מחזקינן איסורא ובטלי. וכן דם וחלב שנפל לתוך היתר. וכל איסורין שבתורה איפסיקא הלכתא בע"ג [עי' ס"ט ע"א] בס' ומסתבר' מדפסקינן לעיל במה דאית קמן משערין בתר (רוחב) [רוטב] דהשתא אזלינן ולא חשבינן רביעית בכזית ונימא לשיקרוש יהא בו כזית.
אר"נ ג"ה בס' ואין גיד מן המנין כחל בס' וכחל מן המנין ביצה בס' ואין ביצה מן המנין כחל היכא דלא קרעי' ובשליה בהדי בשרא בס' וכחל עצמו אסור ונ"מ דאי נפל לקדירה אחרת אסור וקי"ל דבדידיה משערינן ודווקא כחל דשוויי' כחתיכת נבילה. אבל (בחתיכת) דאיסורא בעלמא לא.
וביצה בששים ואחת והיא אסורה. ולא לבטולי ביצה טמאה שנתערבה עם ביצה טהורה דביצה דבר שבמנין הוא ולא בטל אלא כגון שבישלה עם הטהורות ודווקא ביצת אפרוח אבל ביצת טמאה ששלקו עם הטהורה אינו אוסרות דמיא דביצה ולא כלום הוא וצרפתי מייתי מהא דתנן [צ"ח ע"א] ביצים ששלקן עם ביצים טמאים אם יש בהן בנ"ט הרי אלו אסורים ולא משני התם בקלופות ש"מ ל"ש קלופות ל"ש שאינן קלופות מותרות ומסתברא דקלופות אסורות והא דאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטות מן הביצים קאמר. ירושלמי [תרומות פ"י] בשם רשב"ל בצים ששלקן ומצא בהן אפרוח בנ"ט ר' זעירא ושמואל בר אבא בשם ר"י ששים וא' אסורין ששים ושתים מותרין כו' ר"ח בשם ר"י הירק והקליפין והמים מצטרפין ואמר ר"ז ואסור מתוכן ר"ה אמר קליפה אסור מעלין את ההיתר כו'. ואר"ז הד"ד [—הדא דתימר] והוא ששלקן בקליפין שלוקין בשלוקין אבל שלקן ביצים קלופין בשאינם קלופים או שאין קלופין בקלופין שלוקין בשאינן שלוקין צריכות שיעור אחר. גיעולי ביצה מותרת שנאמר שורו עיבר ולא יגעיל ביצים שהקרימו הרי אלו אסורין ופירש"י גיעולי ביצים שנתבשלו עם הטהורים ומסתברא גיעולי ביצים אפרוח שנוצר בתוכו ולא יצא לאויר ולא רקמה מלשון שורו עבר ולא יגעיל ועל ביצה טהורה שנתבשלה עם האיסור איתא להרב תשובה להגאון מותר לישראל לאפות ביצה בפורני בשעה שהא"י צולין בו בשר נבילה דכיון שהסיקה מבפנים היא שורפת כל הבשר ומותר לצלות בה דכיון שהסיקה מבפנים אין חוששין לגיעולי נבלה [עי' פסחים ל' ע"ב] וכל שהסיקן מבחוץ (בכלי) [ככלי] אסור הלכתא פורני מותר לצלות בה וצריך לשהות אחר שתתלבן ושורף את הרוטב וכן לאפות ישראל אחר צליית א"י בשר נבילה שיערו בכך. וכתב הרב תשובת גאון משמע דבבצים [שאינם] קלופות עסקינן ואפ"ה טעמא דשהה ישראל אחר צליית א"י אחר שתתלבן אבל לא שהה אסור. וקרובינו הקדוש אמר לכתחלה אסור שמא ימצא בה סדקין אבל דיעבד מותר אם היא שלימה ומסתברא ביצה פולטת ובולעת והא דקאמר מיא דביעי ולא כלום הוא מן המים שפולטים מן הביצה קאמר ודרך הוא כשנותנין אותן באש פולטין מים מהם והני זיעה בעלמא היא ומיהו פלטי מיא מינייהו כגון אפרוח שבתוכו פולט ואוסר כמו דאמרינן [צ"ח ע"א] הכא ביצת אפרוח אע"ג דאיכא מ"ד האי ביצת אפרוח נקובה היא ליתא ואפילו [אינה] נקובה קאמר וכי היכא דפלטה איסורא בלעי איסורא ודינייהו כשאר איסורין ואית נוסחאי דגרסי [פסחים ע"ו ע"ב] האי ביעתא [לפנינו הגירסא "ביניתא"] דאיטווי בהדי בשרא ואסרה רבא למיכל בכותחא. וכ"כ א' מן המפרשים ביעתא דאיבשל בהדי בשרא אסורה למיכל בכותחא ש"מ שבולעת היא ואפילו דיעבד ונמצא שלימה אסור אם נתבשלה בתוך אסורא. וכן הלכתא. ואית דמייתי ראיה מהא דתנן בנדרים [נ"ב ע"א]. הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה. ר"י אוסר. מעשה ואסר עליו ר"ט (בציר) [בצים] שנתבשלו בתוכן. אמר לו וכן אמת בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור. ולא דייק דמאן לימא לן בקליפתן. דלמא בלא קליפה. והא דאמר בע"ג [ל"ח ע"ב] דביצה צלוי' אין בה משום בישולי א"י. [ההוא בבישולי א"י] פליגו. אבל משום געולי א"י שאם נתבשלה בקדירה של איסור דכ"ע אסורה ומסתברא דהאי דנקט [בחולין צ"ז ע"ב] גיד וכחל וביצה ולא שווינהו בכלל איסורא משום דהני לא יהבי טעמא כולי האי. ואשמעינן דאין האיסור מן המנין. וכ"ש שאר איסור שבתורה שאין האיסור מן המנין. ומצאתי בהלכות משום דהני תלת ליכא למיחש לנ"ט דידהו וצ"ע.
<h2>דף ק.</h2>
ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירין בנ"ט. ואם אין מכירין כולם אסורים דברי' היא ובריה לא בטיל [חולין ק' ע"א]. וכן חה"ל בה לפני אורחים אם משליך גוף האיסור שאיסור אינו בטל לעולם. והשאר בס' ואם אין מכירה הכל אסור. ודווקא חתיכה דלא בטיל אבל כזית אעפ"י שלא נימוח ויש בו ממש של איסור כיון שא"י בטל כדאמר [חולין צ"ח ע"א] בההוא כזית תרבא דנפיל לדיקולא דבשרא וכו'. והא דאמרינן בע"ג [ס"ט ע"א] בההוא עכברא דנפל לגו שכרא. האי אימרטוטי אמרטוט. דמשמע כיון שיש בו אף האיסור לא בטיל אי' למימר דווקא שרץ דס"ל שיעור איסורו כטומאתו בכעדשה ודלמא אכל כעדשה מיניה ולאו אדעתיה אבל שאר איסורין לא. וק"ל האי ירושלמי במס' נזיר פ"ו [ה"א] לא תשקצו נפשותיכם בבהמה ובעוף והלא אין לך מטמא אלא שרצים. אלא כשיעור טומאתו כך שיעור אכילתו. ומותיב ר"ה חברין דרבנן והרי ח' שרצים מטמאים בכעדשה ואכילתן בכזית. וכן לדם כן. וי"מ אימרטוטי אימרטוט (במינמרט) [בנמרט] ראשו שלא היה בו (שיעור) [שיער]. וכגון זה [לאו] נט"ל הוא. ואיכא לפרושי אימרטוטי אימרטוט ובגוף האיסור לא היה בו כדי לבטל. ואפילו שרצים בטל ככל איסורין שבתורה. ובכעדשה לאו בריה הוא אא"כ השרץ כברייתו. ומש"כ בה"ג שרץ או עכבר שנפל בחביות של יין ושל שמן שעורו אחד מאלף. לא דייק לן ובאמרטוטי אימרטט קאמר כמ"ש בהלכות ג"ה אי נפיל מידי דמסאב לגו קדירה משערין בס'. וה"מ דלא אמרטוט אבל אמרטוט לא. וחתיכה דלא בטיל היכא שנימוחה בטלה כדאיתא בפרק הערל [יבמות פ"א ע"ב] גבי חתיכה בחתיכה.
ומסתברא דשאר איסורין כתרומה נינהו וכי היכי דאמר בתרומה [תרומות פ"ה מ"ו] דאי נפל מן המדומע למקום אחר אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ה"נ אי נפיל היתירא לגו איסורא ולית בה ס' ונפל מההיא כזית בגו היתירא אחרינא לא חשבינן בכזית איסורא אלא משהו חשבינן ליה. ואפילו לר"א דאמר גבי תרומות מדמע כתרומה וודאית הנ"מ בדבר שאין דרכו לבלל אבל בדבר שדרכו לבלל לא אמר דטעמא דידי' כדגרסינן בירושלמי [שם] חולין התחתונים נעשים כחדשים [לפנינו "כחרשין"] אבל ליכא ההוא טעמא ה"ה כמו שנתרבה בשוגג ומותר.
וכי אמר חענ"נ דווקא חתיכה אבל (במקלפה) [בקליפה] לא אמרינן וכן הלכתא.
